לפני שבוע שאל אותי ת' אם שמעתי שביקשו מנשים להתלבש בצניעות להפגנות בשייח' ג'ראח (ושלח לינק) ואני הגבתי בבוז מוחלט ולא ממש מצאתי לנכון להגיב. כנראה שיש לו אף לטרנדים, לת' הזה, כי הנה שבוע מאוחר יותר הבלוגוספירה כולה עוסקת רק בזה, או לכל הפחות כולם מחמיאים לדובי (ת'כלס, מגיע לו) שלא לדבר על הוויכוחים האינסופיים שמילאו לי את הטוויטר.

למרות שבהתחלה חשבתי שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר להתייחס לעניין הזה, אחרי שהסתכלתי על הטיפול בנושא הזה נתקפתי הרגשה שלא באמת הכל נאמר (ואני הרי קטנונית שכזו, אז הנה פוסט ארוך).

ראשית, כדי לענות על הדילמה, רק אומר שאם ערבים באמת לא מגיעים להפגנה שנועדה לטפל במצוקה שלהם בגלל שיש שם (חו"ח) נשים בלבוש חושפני (מכנסיים קצרים וגופיות ספגטי), אז או שהמצוקה שלהם קטנה ממה שחשבנו ואז אנחנו יכולים להשאר בבית, או שהם לא צריכים אותנו (השמאל היהודי) כדי לנצח במאבק (לאור ההצלחות הרבות שלהם לאורך השנים לבד). כך או אחרת, אנחנו יכולים בשקט להדיר רגלינו משם. עד כאן ציניות, ועכשיו ברצינות: למה הדבר דומה? נדמיין מקרה היפוטתי של הפגנת המונים של למעלה ממאה ארגונים שונים למען זכויות אדם, ונניח שקיימים אנשים שמחליטים לא לצעוד שם כי כל מיני אנרכיסטים נגד הגדר יהיו שם, והומואים, וכל מיני כאלה חבר'ה -ערבים שבוכים בנכבה גם, היה עולה בדעת מישהו מהמארגנים להגיד לאנרכיסטים אל תבואו עם שלטים כי יש אנשים שנשארים בבית בגללכם, או להגיד לערבים אל תבואו עם דגלי אש"ף? בוודאי שלא! זו המהות של הפגנת "מצעד זכויות אדם". מי שמאמין בליבלריות חייב לממש אותה בשייח' ג'ראח.

ועכשיו, אחרי שסיכמנו את נושא התנגשות הערכים הליברליים, נעבור לפמיניזם: מדוע הדרישה לצניעות הגיעה דווקא מנשים, מדוע היא כל כך מקובלת? האם נשים בכלל יכולות לשמש כעלה תאנה לדיכוי נשים? האם הטענה "המבקשות הן נשים" - היא טענה רלוונטית?

פמיניזם ומערכות יחסים

היה לי פעם ידיד שניסה להסביר לי את מניעי הפוסט-פמיניזם: "מה את רוצה מאיתנו (הגברים)? השיטה הפמיניסטית פשוט לא עובדת בשביל נשים. נשים דווקא כן רוצות שיתחילו איתן במקום העבודה. נמאס להן להיות רווקות. הן לא רוצות להיות לבד. הן דווקא כן רוצות ילדים…" נו, מה אני יכולה להגיד על הדאגה הכנה של גברים למין הנשי ובדידותו. האלטרואיזם של המין הגברי כל כך הורג אותי לפעמים שבא לי למשוך להם בלחיים ולעשות להם קוצ'י קוצ'י קו…!

טוב, נו… אולי בכ"ז יש לי מה לענות על האמירה הזו: נשים רווקות גורר גברים רווקים. כן! כן! ממש כך! צ'ו צ'ו צ'ו… אז במקום שגברים יחדשו את התרגילים שלהם ויסתגלו לעולם שבו נשים יודעות שהן לא צריכות להכנס למיטה של אף אחד כדי להתקדם, הם מקדמים פוסט פמיניזם מתוך דאגה כנה לנשים המסכנות שבסך הכל רצו משפחה וילדים ובמקום נהיו רווקות-זקנות-ובלות-השם-ישמור-לא-עלינו, טפו.

הבעיה מתחילה כשנשים קונות את הקשקושים האלה ואז מפיצות אותם, דוגמא קלאסית היא הטענה שנשים הן רעות בכלל, ורעות אחת לשניה בפרט. ראשית, כמעט לכל אישה שאמרה לי את זה אי פעם, הצלחתי להראות מייד שרוב החברות שלה הן נשים ושהיא סומכת עליהן מהגן בערך. שנית, גם אם נניח לרגע שנשים באמת מתייחסות רע יותר אחת לשניה ביחס למקובל אצל גברים (ואני מטילה ספק גדול מאד בטענה הזו - שהופנתה במשך שנים כלפי כל אוכלוסיה מדוכאת אי פעם על מנת להנציח מצבים של הפרד ומשול - וגם לא ברור לי בכלל איך מודדים כזה דבר) זה בוודאי סימפטום של אותה תופעה שגורמת גם לכך שנשים רבות עדיין בוחרות להסתכל על גבר בעיני עגל כאילו הוא הגבר היחיד בעולם למרות שהוא שמן ומקריח ועדיין יחליף אותן במודל צעיר ויפה יותר (שגם מעריך את עצמו מעט, בדיוק כמותן) בשניה שיתחשק לו, כי לפחות הן לא יהיו לבד. אולי זה האלמנט הבסיסי ביותר של דיכוי, חיפוש אחרי אדון.

אבל הבעיה לא נגמרת בדימוי העצמי, מתברר שהכלים לשחרור האישה אינם אפקטיביים מספיק: האם הגלולה למניעת הריון משחררת את האישה? האם פוסטינור משחררת את האישה (וראו גם)? אני ארחיק לכת עוד יותר: האם הפלות בחברה המודרנית נעשות רק מבחירה? אלא אולי גם מבושה? האם הפלות לא משמשות את החברה כדי לשמור את ההריונות מחוץ לנישואים מחוץ לחברה והרחק מהעין? האם לא מדובר בשריד של אאגוניקה לטיפול בנשים "מופקרות" (לפעמים נראה לי שאתגר מעניין הרבה יותר לחברה המודרנית היה דווקא אם נשים היו מחליטות להשריץ כמו משוגעות מחוץ לנישואים וללא בן זוג. איך היו נראות הקצבאות? איך היו מטפלים מקומות עבודה ב"הריונית סדרתית" שכזו?)?

אז איך כל האבסורד הזה מתרחש בעצם?

אני חושבת שאת התשובה צריך לחפש בתופעות חברתיות מוזרות כמו נשים שמתמוטטות (למרבה הפלא) בנסיון לשלב בין לימודים, קריירה, גידול ילדים וזוגיות, לשם "ההגשמה העצמית" שלהן (הרי ידועה היא שהגשמה עצמית דורשת 25 שעות ביממה). מהצד זה נראה כמו נסיון אחוז אמוק של אישה להתאים את עצמה למודל החדש של שנות אלפיים שמסוגלת לעשות הכל-הכל לבד-לבד, גם אם יש לה בן זוג. כן, עצמאות זה דבר מתיש, תשאלו כל גבר. בנוסף, הסופרוומן שלנו מאופרת טיפ טיפ ומעודכנת בדיאטה האחרונה (כדי להעצים את נשיותה - כמובן, לא בגלל שכדי להצליח בעבודה ושכדי שהזוגה לא יקום וילך היא צריכה להראות טוב, מה פתאום?) מה הקשר בין זה לבין פמיניזם? - אף אחד לא יודע. אבל מכיוון שכך נתפס הפמיניזם, מה הפלא שנשים נרתעות ממנו? גם אני לא יודעת במה הייתי בוחרת: להיות סופרוומן או לשבת בבית.

אז מאיפה הסטנדרטים האלה מגיעים? מי קובע אותם? יש וועדה? הדיונים שלה שקופים לציבור? התשובה היא כנראה שמי שקבעו את הקריטריון לאישה החדשה הן פמיניסטיות פטרנליסטיות (סטייל שלי יחימוביץ', למי שרוצה דוגמא) שיודעות יותר טוב מכולם איך אישה צריכה להיות ולהתנהג. לעולם לא יהיה ברור לי למה אם את עוזרת בית חסרת השכלה מהפריפריה, הרצונות והצרכים שלך לא מתאימים לתנועה הפמיניסטית, ואפילו אם זה נכון, מדוע התנועה לא טורחת להתאים את עצמה לרוב האוכלוסיה. אחרי הכל, אם גבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כל הזמן, אם גבר יכול להזניח תחומים מסויימים בחיים שלו בשביל להתמקד בתחומים אחרים, מה לכל הרוחות גרם לתנועה הפמיניסטית לאמץ קריטריונים נוקשים כאלה כלפי נשים?

הקמפיין שפמיניסטיות הן נשים ממורמרות, מסכנות, שאף אחד לא רוצה, לסביות, שונאות מין, מכוערות, לא היה יכול להיות כל כך אפקטיבי אלמלא החיים הפמיניסטיים היו כל כך לא אטרקטיביים¹. ובכל זאת, למרות כשלונות רבים מאד של התנועה הפמיניסטית, כשבוחנים את זה - כשבאמת-באמת בוחנים את זה - כל מה שיש לפוסט פמיניסטים להציע הוא שבחור ישלם עליך במסעדה בזמן שהוא ממילא מרוויח בערך עשר ארוחות יותר ממך (אולי צריך להכניס את זה בתור סעיף חיזור בתלוש המשכורת). לעומת זאת, המהפכה הפמיניסטית לא דורשת מאישה שום דבר חוץ מ… (תחזיקו חזק!), לעשות מה בראש שלה. הו! לא!

כלומר הבעיה של הפמיניזם היא בעיה של שיווק, שבהעדר חזון ברור מהו פמיניזם מאד קשה להפיץ אותו. קשה מאד, למשל, להסביר לנשים (כפי שדובי ניסה) שהן לא צריכות לוותר על הזכות ללבוש גופיית ספגטי להפגנה, כי לא מדובר במסעדה עם קוד לבוש, אלא בדיכוי נטו.

אז איך מלמדים נשים לעשות מה שבא להן ולהפסיק להתנהג כמו שניות לגברים? ולמה אני בכל זאת אופטימית שפמיניזם לא יפסיד לפוסט שלו?

אבולוציה של רעיונות

זאת שאלה מעניינת כי יש איזשהי קורלציה בין נשים פוסט פמיניסטיות/שוביניסטיות (ובהן אני מונה גם את אלה שלא מודעות לכך, כי הן בטוחות שהעובדה שהן עובדות פוטרת אותן מדיון בינן לבין עצמם לגבי החופש שלהן) להשרצת יתר של ילדים, שיהוו דור חדש לתפיסת העולם הזו, וחוזר חלילה. כן, יש פה שיקול אבולוציוני (והוא נכון, אגב, לכל הערכים המערביים מול ערכים של חברות שמרניות), בהחלט. ובכל זאת, אני חושבת שלמרות השם הרע שיצא לפמיניסטיות, אחת לכמה זמן מישהי תתפנה מעיסוקיה ותסתכל איך החברה הפמיניסטית שלה צומחת פרא ועושה מה שהיא באמת רוצה. זה לדעתי יספיק. ואם נחזור לשאלה המקורית, לא צריך ללמד נשים להיות פמיניסטיות, צריך לסדר להן זכות הצבעה, להעלות אותן על אופניים, השאר כבר ככל הנראה יקרה לבד.

ולסיום, אם את אישה וקראת עד הסוף מגיע לך קישור כיפי שמצאתי במהלך כתיבה הפוסט.

אה כן, שלוש וחצי צלחות (תודו שהתגעגעתם!)

1. אני מקרה מיוחד, אני רק חושבת מה צופנים לי חיי משפחה ונתקפת כאב ראש, רוב הנשים נמלאות טרור דווקא מפני הקריירה - כל אחת והאינסטינקטים שלה - אז מה שדוחף אותי לזרועות התנועה הפמינסטית, ככל הנראה מרחיק את היתר

תשובה לת' במייל שיצאה מכלל שליטה:

תראה, אני לא יכולה שלא לשים לב שהעניין גורם לך אי נוחות מסויימת אבל באמת שאני לא רדיקלית יותר מרוב האנשים שאתה מכיר, למעשה, אני די מתונה. זה פשוט שמתברר שתפיסת העולם שלי נמצאת יותר שמאלה ממה שאפילו אני חשבתי שהיא נמצאת במשך שנים. וזה כנראה אומר יותר על ההגדרות של שמאל רדיקלי מאשר עלי.

אפילו דיברתי על זה עם דן לפני חודש בערך, אני טענתי ששמאל ציוני הוא איזשהו ממוצע על המפה, אבל ששתי התפיסות (לפחות לפי הגדרת הציונות היום) לא באמת יכולות להתקיים ביחד, אז אף אחד לא נמצא שם. זה מסביר היטב את תופעת השמאל המתרסק ואת העובדה שמנהיגי השמאל נראים ומדברים בדיוק כמו מנהיגי המרכז והימין. דן הציע את פונק' דיריכלה (כי דן מלך ישראל!).

למעשה, הדבר היחיד שקרה בחצי השנה האחרונה הוא שגיליתי שאני לא יכולה לשאת גילויי גזענות יותר שאני אפילו מצטמררת כשאבא שלי אומר על אורוגוואי באמצע המונדיאל: "הדרום אמריקאים האלה נולדים עם גן כדורגל…" כי בעיני זה לא ממש משנה אם זו מחמאה או לא (הרי הכל מתחיל ממחמאות כאלה, לא?). הכל התחיל מזה שמישהו שאל אותי אם אני הייתי מסוגלת להתחתן עם ערבי (אחרי שהוא קרא לי בוגדת ולפני שהוא שאל אותי אם אנחנו עדיין יוצאים לדייט ביום למחרת - ?!) - כמה דוחה זה, כמה מגעיל, שציונות נכנסת לך לחיי הנישואים ולחדר המיטות - איך הוא לא מרגיש אידיוט להגיד כאלה דברים? וכל מה שעבר לי בראש באותו רגע היה שעומד מולי בן אדם שאין בעיה להשתמש בזכר המשפחה שלי באושוויץ כדי להצדיק את קיומנו מצד אחד וגם שאם נתקרב לערבים זה יהיה הסוף שלנו כעם. זה עושה לי רע, פיסית ממש. וכל זה קורה מספר שנים אחרי שהסברתי לסבתא שלי שהנצחון של הדור שלה הוא שהיום יהודי מתעורר בבוקר במדינת ישראל והוא לא "מרגיש יהודי", הוא לא צריך להתעסק בזהות שלו. הוא לא צריך להוכיח אותה יותר או להתכחש לה. אלה מחלות של הגלות (הייתי בת עשרים, תמימה).

מספר שנים מאוחר יותר ואנחנו רק מתעסקים בהיותנו יהודים, אנחנו מתעסקים כל הזמן באנטישמיות, אנחנו כל הזמן עסוקים בלשאול את עצמנו אם ערביי ישראל מנסים להעיף אותנו מכאן או לא (למרות שמי שבאמת מנסה להעיף מישהו מפה זה אנחנו אותם: ליהד את הגליל, את הנגב, את יפו - ולנו גם יש את הכח לבצע את התוכניות האלה). אנחנו מפחדים מהתבוללות - אגב, איזו התבוללות יש פה? כמה זוגות גרמו להיסטריה הזו? אנחנו מפחדים להכניס כמה אלפי פליטים לארץ כדי שלא ישנו את המאזן הדמוגרפי. השיח הזה לא מזכיר לך דברים שהיית רוצה לשכוח? ומה פשר העיסוק האובססיבי הזה ביהדות - אתה רק פותח את העיתון: "ז'יד!" זועקת הכותרת! כמה אפשר?? נחזור לאירופה ונסגור עניין.

תקרא לזה רגישות יתר, תקרא לזה שמאל רדיקלי, שמאל הזוי, סמול, זה בסדר, אבל לפחות היום אני שלמה עם תפיסת העולם שלי - מא' ועד ת'.

ואחרי שסיימתי לגלול את שני הסנטים שלי, חשוב לי עדיין לציין שני דברים:
1. רוב האנשים שהולכים להפגנות כאלה ואחרות שאתה מתכחש אליהן כנראה מתונים ונחמדים ממני.
2. שאני לא אדבר איתך על זה יותר כי זה נראה שאתה חושב שתקפתי את תפיסת העולם שלך: "אני גורם לגניבת קרקעות ושאר הרעות החולות". חלילה.

ולדן, הנה, יצאתי מהארון. אני לא שמאל פרווה!

מיכל היקרה,

היום פתאום מצאתי באוטו את הדיסק של הפרודיג'י אחרי כמעט עשר שנים. ניסיתי לחשוב אם משהו שלי נשאר אצלך. אני חושבת שאולי "דייר סטרייטס". הקשבתי ל"פייר סטארטר" ונזכרתי בך רוקדת (אם אפשר לקרוא לזה ריקוד) את עוויתות האמוק שלנו. בזה הסדר קפץ לי לראש הפלייליסט הבא: "סוולואוו" במועדון, "טייק און מי" תוך כדי ריצוד נרות החנוכיה שהכנת מבקבוקי האינסולין שלך, "דו הסט" בפול ווליום באוטו חודשיים לפני שנהרגת, ומשום מה גם הקומזיץ ליד הבית שלי: "מיי שרונה" כמה שנים טובות קודם לכן כשהיינו עוד בחטיבה. ת'כלס, מיכל, זבל של פלייליסט. כנראה שככה זה כשהסאונד טראק של החיים שלך נקטע בתחילת שנות האלפיים.

לפעמים אני תוהה אם היית אוהבת את השיר הזה, או ההוא, אבל בלית ברירה מאזינה כבר עשר שנים לגרבאג' למרות שכשעדיין היית בחיים לא סבלתי אותם. אחר כך החלטתי לתת להם צ'אנס. בגללך. אמנם התרגלתי, אבל בשנתיים האחרונות הם יוצאים לי מכל החורים.

ובכל זאת, את יודעת שלא הייתי מעזה לכתוב לך מכתב ככה באמצע החיים, אפילו שיש לי מצברוח משתפך כזה. זה אף פעם לא היה אופי היחסים בינינו… איתך הייתי מפלחת שוקו מהסופר, מבריזה מבית ספר, מעשנת, משתכרת, רוקדת, שרה, מנגנת ותופסת חרקים מעופפים (כי בברזיל שלך הם יותר גדולים, כן, גם הירכיים!).

בלעדייך אני כבר לא כזו. אין לי עם מי להיות כזו. יבשושה. החבר'ה אומרים שהתברגנתי (למרות שכדי להשתמש במילה הזו חייבים להיות בורגנים, כן?). עדיין מחכה כמו אינפנטילית שתשפכי לי קורנפלקס על הראש כדי להזכיר לי מי היינו. מי אני. אני מבטיחה לא לכעוס.

אז בקיצור, כי בטח סבלנותך פוקעת, אני כן כותבת את השורות האלה כדי לספר לך סיפור שבטח יקרע אותך מצחוק (אותי הוא הרג - מילולית!). בשבוע שעבר פגשתי חברה טובה של ל'. אמרתי לה: לפני עשר שנים לל' הייתה חברה מאד טובה שקראו לה רונה…", היא קטעה אותי: "שמעתי על זה, היא נהרגה בתאונת דרכים…".

פרופורציה:
"חבר'ה, פה זה לא סופר קלאסיקו..!"
- רמי וייץ מבקש משחקני חוף השנהב להרגע עם העבירות.

כבר חודשים שאני מנסה להבין את מה השיר הזה כל כך מזכיר לי, תקשיבו לו ואז תקשיבו ל"פלייגראונד לאב" ותגידו לי אם זה רק בראש שלי.

זה נראה שיוצרי אבודים החליטו לנסח חוק טבע חדש - במקרה של התפצלות הזמן לשני מימדים "מקבילים", ישאפו המימדים להפגש ולהתאחד מחדש (אז מה אם הם מקבילים?), מה שלא ברור לי הוא למה באבודים מתעקשים שהטבע יבחר את המימד הנכון במקום ששני המימדים יפגשו מתישהו בהמשך הדרך כפי שהיינו מצפים מחוקים מוצלחים ומוגדרים היטב. לפי מה שקורה כרגע בסדרה או שהטבע בוחר במימד הנכון לפי מה שיותר מגניב לעלילה או שהמימד השני משועבד לגמרי למימד הראשון עד כדי ביטול עצמי וחנפנות מגוכחת. אני חושבת שטרי פראטצ'ט לא יכול היה לכתוב את זה יותר טוב.

חוצמזה, תגידו לי שקלייר לא מזכירה לכם בזמן האחרון את גולום. לשניה היא מתוקה כמו הוביט חמודי ורגע לאחר מכן היא סרט אימה מהלך.

בגדול אולי הייתי עורכת פה מפה שלמה של התפלגות מגדרית של מתכנתים לפי עיסוק אבל אין לי זמן אז הנה הבוטום ליין:

גברים אמיתיים כותבים דרייברים, לא כמו כל ה"כוסיות ווב" האלה¹

1. מילא לו הם היו טורחים לעשות לפחות איזה קורס DBA כדי שהם יוכלו להגיד שהם מבינים באיזשהי טכנולוגיה שלא עושה בשבילם ה-כ-ל!. נמושות.

השוויתי היום באזני חבריי בין הפתיחה של H&M וההופעה של משינה מארד 95′, ותהיתי בקול רם: "אז איך, בעצם, אף אחד לא מת?"

י"ע¹: "כי פראיירים לא מתים, רק מתחלפים…"

1. יקיר הבלוג(רית) וטוקבקיסט

כך תכתבו תוכן ברשת, כבר כתבו טוב יותר ממני. אבל גם לי יש כמה פנינים משלי להוסיף:
הכר את הקהל, ולמקרה שלא הבנתם - אין פירוש המשפט "הכר את הקהל" להכיר את הקהל שכבר נמצא אצלך, אלא להכיר את שאר הקהל, זה שמסתובב לו בשאר ה"אינטרנט". מה פירוש להכיר? זה כמו בדיוק כמו בדייטים: מתחילים בשאלות שכולם מכירים ומבינים כמו "מאיפה אתה?, "בן/ת כמה?" וממשיכים לתחביבים ועיסוקים. או שפשוט חותכים את זה והולכים על הטרנדים. אפשר לכתוב על האייפאד למשל אבל החוכמה הכי גדולה היא לזהות טרנד חדש לפני כולם…

אני כבר רואה את ג'ובס תופס את הראש: "אבל איך, איך לא תאמתם את ההשקה של האייפאד עם מנגנוני הבטחון הישראלים?!!"
מעתה אל תגידו: "ענת קם" אמרו "ענת חם"!!!

מתוך גוגל טרנדס, היום - ענת קם מול האייפאד (בישראל) ראש בראש:
הנה המחרוזת "ענת קם" בעברית מול iPad:

הנה המחרוזת "Anat Kam" מול iPad:

הנה ענת קם מול האייפאד (זה כבר ממש עצוב להסתכל)

אז מי אמר שאין היבטים נוספים לפרשה? ולענת קם, שלפחות לפי השמועות את האינטרנט דווקא לא ניתקו לה: עזבי, תסגרי איזו עיסקת טיעון, תגמרי עניין ותשיקי טאבלט.

ולגופו של עניין: זו פרשה עגומה ותעודת עניות למדינת ישראל, אין לי ממש מה להגיד מעבר לזה:

אבל אנחנו חיים בעידן שאחרי מהפכת המידע. שום מידע לא יכול להישאר contained לנצח. בסוף זה יצא החוצה. אני לא מאמינה שהם שם לא לקחו את זה בחשבון. אני לא מאמינה שהם לא הניחו כמובן מאליו את התפשטותם כאש בשדה קוצים של השמועות והלחשושים וחצאי האמיתות ובדלי המידע והפרסומים במקורות הזרים וכו'. ואת הפחד הנלווה אל כל אלו. הפחד שיחוש כל אדם בישראל שירצה לכתוב משהו על העניין. החשש שיעלה ויתגבר בליבו של כל whistle blower פוטנציאלי. אני לא מאמינה לרגע אחד שהם לא התענגו על כל הדברים האלו. אין דבר מפחיד יותר מחוסר ידע, ממידע חלקי, משמועות, מאנשים שנעלמים פתאום, מפצצת ה"איום הביטחוני", ממילים כמו "ריגול" או "בגידה". את רוב הציבור הדברים האלו הופכים לכבשים כמעט באופן אוטומטי, ולא מדובר רק על החלקים הנבערים מדעת שלו. אין משטר טוטליטרי בעולם שלא השתמש באמצעים האלו כדי למשטר את הציבור שלו. לא צריך להיות פרנואיד כדי להבין את זה. מספיק ללמוד היסטוריה. והם צודקים. זה באמת מפחיד. בעיקר למי שמכיר היטב את ההיסטוריה.

ארבע צלחות

לו הייתי יכולה להיות עבור פסח את מה שהגרינץ' מהווה עבור קריסמס, הייתי לוקחת על עצמי את התפקיד בשמחה… פסח @#$%@ טפו! איזה חג מעצבן. באמת שהייתי גונבת אותו בשמחה לו הייתי יכולה. פוי!

אוכל
אין מה לאכול בפסח. אם אתם לא מודעים לעובדה שאין מה לאכול בפסח סימן שגדלתם בבית שלא שומר או ששטפו לכם את המוח. תינוק שנשבה! זה מה שאתם.

בבית שלי שמרו (אמא שלי מקפידה עד היום), כך שמימי ילדותי, למרות כל הנסיונות של אמא שלי למצוא לי משהו לאכול, כל פסח היה פשוט סיוט. בכל פסח הייתי צמה שבוע - וילד שצם שבוע זו סיבה מספיק טובה לקרוא לשירותים הסוציאליים. אני אמנם לא אוהבת לחם, אבל בפסח גם אי אפשר לאכול פסטות ופשטידות ועוד כהנה וכהנה גודיז - שאפילו לא חשבתי שהם גודיז עד היום השלישי כשהתחלתי להיות רעבה באמת. כך שבכל פסח הייתי יורדת חמישה קילו ובכל מוצאי חג שני הייתי מתחילה לחשוב ברצינות לאגור לחם מתחת למיטה, וכזכור, אני אפילו לא אוהבת לחם!

מצות? למצות יש טעם של מגבת. ולמי שאוהב מצות עם שוקולד "השחר", שטויות במיץ שקשוקה בטעם גפילטע… סתם שטפו לכם את המוח. אתם לא באמת אוהבים את זה - ואני אוכיח לכם: לשוקולד "השחר" יש טעם טוב יותר בפיתה או אפילו ישר מהקופסא בכפית. המצה רק מקלקלת. בכלל, מזל שיש שוקולד "השחר" עם טעם מספיק דומיננטי כדי להעביר את טעם הנייר. בלי "השחר" הרבנות כבר מזמן היתה פושטת רגל - איש לא היה קונה מצות. לא מאמינים לי? תשאלו את עצמכם שניה למה מצה ושוקולד השחר הן ה-סמל של חג הפסח, מדוע גם אנשים שיש להם בבית שוקולד נוטלה, בוחרים למרוח על המצה שלהם את "השחר" למרות שהטעם שלו נחות בהרבה? זה מאד פשוט, מצה עם נוטלה זה לא טעים… וזה לא בגלל שהנוטלה לא טעים - זה בגלל שהמצה לא טעימה.

אפיקומן
מעולם לא מצאתי אותו, תמיד הייתי הקטנה במשפחה ותמיד מישהו אחר מצא לפני. ובינינו? אפיקומן זה בסה"כ עוד מצה. פויה!

חמץ, נקיונות ובישול
1. למה? למה לכל הרוחות צריך לקנות הכל חדש בפסח? מה העניין הזה עם ההחמרות הבלתי נסבלות האלה שאפילו חומרי הניקוי צריכים להיות כשרים לפסח - כי מישהו אולי אכל פעם סנדוויץ' במפעל? הקפה לא כשר לפסח? עדיין הייתי מכינה ממנו נס לחולה צליאק בלי חשש.
מדהים שלמדנו לחיות עם זה שבכל פסח כל המצרכים מאוכל ועד מזון לחתולים שלא קיבלו חותמת כשרות לפסח מוסתרים להם מתחת ליריעות הפלסטיק והנייר עם האזהרה: "חמץ". השנה אף הגדלנו לעשות ווידאנו שגם הברקוד של המוצרים האלה לא יעבור (ותודה לקופאית שהזהירה את אבא שלי לקנות קופסאות שימורים לחתול שיספיקו לכל החג כי אין חותמת כשרות על העוף והכבד. הוא היה בהלם, המסכן, הרי אלמלא הקופאית החתול בוודאי היה מת מרעב לפני שהיה נוגע בסוג מזון אחר). ואל תטעו, הגזרה המדוברת לא נועדה כדי להכשיר את החנויות לפסח ולהמנע מלהחטיא את ציבור החילונים עוד יותר, היא נועדה למקסם את הרווחים של החברות שנכנעות ללחץ ומוציאות תעודת כשרות על קרם גוף כי אלו מתלוננות כבר שנים על מחירי שירותי הרבנות.

אגב, השאלה שמציקה לי יותר מכל בעניין הזה היא: מי מעסיק יותר בוגרי MBA, הרבנות או משרד האוצר?

2. ולמי שרוצה לחסוך מעצמו את הנקיונות הבלתי נגמרים והחיפושים אחר החמץ, תשכחו מזה, אין עוזרות בית. כבר חודש לפני הפסח להשיג עוזרת בית זה כמו להשיג חולצה ב-H&M בעזריאלי ביום הפתיחה. חודש לפני הפסח עוזרות בית מעסיקות מזכירות אישיות: "היא לא יכולה לגשת לטלפון כרגע. כן, היא יודעת שיום שישי זה היום שלכם אבל דודה שלה בדיוק תיפול והיא תצטרך לבקר אותה בבית חולים".

3. וברוח הנקיונות הבלתי פוסקים, שבוע לפני פסח, כשאין מה לאכול בבית, צריך לשמור על הכל נקי ובכ"ז רוצים לאכול קצת חמץ, לאן הולכים? לבורגר ראנץ'! כי ביום השמיני אלוהים ברא את הבורגר ראנץ' כדי שכל שומרי המסורת יעוטו עליו בצהריים ובהיסטריית ה"הילדים צריכים לאכול, צריך עדיין לנקות את הסלון, להכין גפילטע ולבקר את סבתא נחמה בבית חולים כי היא שברה את הירך בזמן שהיא חיפשה חמץ מתחת לכיור באמבטיה", הם יוכלו להזמין שלוש ארוחות ילדים: "אחת יבשה" ולהאמין באמת ובתמים שהם נוהגים בחוכמה כי הם חוסכים מעצמם המון בלאגן בבית (ואמרו אמן!)¹.

4. והבישול, איוש הבישול. תעשייה שלמה. מחמשת אלפים ספרי הבישול שנועדו לפתור לנו את מצוקת ה"שיט! יש חמץ בכל מה שאנחנו יודעים להכין" וכלה בפתיחת מלחמה על איטליה: פסטות מקמח תירס. והאמת? הכי גרוע, אין תבשיל אחד אכיל בחג שלא דורש חמש שעות ליד הכיריים, בשביל מי? בשביל מה? סבתא נחמה ממילא בבית חולים עם ירך שבורה.

רוח החג
ובציפייה שכמו כל גרינץ' טוב אני אכנע בסוף לטיעון ה:"אבל גרינץ', מה עם רוח החג? מה עם האחווה, כל המשפחה והחברים מתכנסים - ועוד בבית שאפשר לאכול בו מהרצפה?".
אז נתחיל מהסוף, מתי לכל הרוחות אכלתם משהו מהרצפה? בהנחה שלא הכנסתם הומלס הביתה והחלטתם להתעלל בו, זה עדיין נראה לי מנהג מיותר.
שנית, לגבי רוח החג, המשפחתיות וכל החרטה: שמתם לב פעם כמה מריבות יש במשפחה יהודית ממוצעת בשבוע שלפני פסח? בערך שבוע לפני הפסח האחרון התחלתי לשמוע אותן בכל השכונה, את הצעקות הבלתי נגמרות, את הריבים והכיסוחים: האבא שלא מדבר עם הבת שלא מדברת עם הדוד שלא מדבר עם האמא. חייכתי לעצמי: "Ah, there it is! - רוח הפסח בהתגלמותה!" ומה הפלא? בתוך הלחץ וההיסטריה ההמונית הדוהרת לעבר הדדליין מן הגיהנום: "סדר פסח", שבשום מקום עבודה לא ראו כמותו, וכל מעסיק היה רק חולם שעובדיו ישקיעו רק מחצית מן האמוק הזה על העסקאות שלו.

רוח הפסח? רוח הפסח היא ההתפייסות בליל החג, כשכולם הצליחו איכשהו להגיע בשן ועין (חוץ מסבתא נחמה, כמובן) ולהתכנס על מנת לאכול קרטונים, רוח החג זו פשוט נפילת מתח, פתאום עם ישראל מרגיש חופשי ומשוחרר, בערך כמו פרסומת לתחבושת הגיינית: "מעבדות לכנפיים".

רוח הפסח? לאחר הסדר דיברתי עם מישהו מהיישוב שלי על הצטיידות בחמץ לקראת החג והוא אמר לי: "זהו, את כבר לא גרה פה. אין יותר טירה בפסח, אה?". עניתי לו שאמנם חולדאי מנסה לייהד את יפו, אבל ככל הידוע לי הוא עדיין לא הצליח. "אה! שכחתי מיפו לגמרי! אל תדאגי לא יצליחו לייהד את יפו בחיים. אנחנו לא ניתן. גם הרעיון הזה של ליברמן למסור את טירה לא יעבור. מה כפר סבא תעשה בלי טירה בפסח?".

הצעות לשיפור
במקום לחלק לכולם הגדות (והרי ממילא כולם מאבדים את המיקום מתישהו בזמן הקריאה), טכנולוגיה: מסך גדול עם שיקופיות של ההגדה, ובזמן השירה: קריוקי! עקבו אחרי הכדור המקפץ ושירו יחדיו: "א-חד מי יו-דע, א-חד, א-ני יו-דע…".

והגדת לבנך
ותרשו לי לסיים בציטוט מאת ג'וזף הלר הנפלא ב"אלוהים יודע":
"אני אתן לכם דת, אני אתן לכם חוקים שלא נשמעו כמוהם. אוציא אתכם מעבדות במצרים ואביא אתכם לארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן… (נו, אתם מכירים את ההמשך, ר"ש)… זה מה שהבטיח וזה מה שנתן לנו, יחד עם מערכת מסובכת של חוקי תזונה מגבילים, שלא הקלו על החיים. לגויים הוא נותן קתלי חזיר, בשר טריפה מתוק, נתחים עסיסיים נוטפי דם ומיטב הצלעות של הבקר. אותנו הוא מאכיל בפסטרמה. במצרים זכינו בחלב הארץ. ב"ויקרא" הוא אוסר עלינו לאכול אותו…"

ולקריאה נוספת: ואן דר סיסטר שיחקה אותה בפוסט מופתי לרגל חג הפסח.

1. עבדתי בבורגר ראנץ' אבל אתם מוזמנים לבדוק אם אתם לא מאמינים לי אצל חובש הכיפה הקרוב לאיזור מגוריכם