טוב, זה פוסט די ארוך וניו אייג'י. מי שרוצה סיכום קצר שלו: צאו מהבית להפגין מדי פעם. כולנו קשורים זה בזה. יש לנו קארמה משותפת. בכלל, זה מה שבודהה היה רוצה.

===================================================

לפני 14 שנה, היכנשהו בין מספר ימים לחודש לאחר רצח רבין אמרה אחותי בכעס משפט שאני בחיים לא אשכח: "אני לא אשתוק יותר. אני אלך לכל הפגנה! זה לא יעבור להם ככה בשתיקה".

אני חושבת שהיא גם שמה מדבקה של "דור שלום" על האוטו. בפועל, למרות שחשבתי לשניה שיש לי אחות אקטיביסטית, התברר שזה סתם היה מאד טרנדי. בתכ'לס, אפשר לספור את מספר ההפגנות שהיא השתתפה בהן מאז על פחות מיד אחת.

אני זכרתי את המשפט הזה וכמעט שיישמתי אותו במלואו, אמנם את ההפגנות שלי אני בוררת בקפידה אבל אני עדיין הולכת. לא בגלל שאני גיבורה גדולה, אני הולכת כי אני רוצה להשקיט מעט את המצפון שלי, על כך שכשהוא נרצח בדיוק חזרתי הביתה (מאלוהים יודע איפה) והלכתי לישון. הוא נרצח בשם ערכים שמייצגים אותי. כי אם הוא נרצח וזה עבר בשתיקה אז אפשר כבר לחסל גם אותי. כן, אני הולכת כדי למנוע את הרצח הבא.

זה נשמע כמו שגעון גדלות בוודאי, להאמין שאני יכולה למנוע את הרצח הבא, כאילו הייתי יכולה למנוע את הרצח ההוא, אבל זה בדיוק ההיפך, הכח שלי טמון בכך שאנשים נוספים יגיעו. בדיוק כמוני. האנרגיה שלי מגיעה מהאמונה שמתישהו, אני אצא מהבית ולא יהיו שם מאות אנשים אלא מאות אלפים.

כשנתיים לאחר הרצח אמר לי מישהו משפט שגם הוא נחרת בתודעתי: "כשאת צריכה לבחור בין שתי ברירות, דמייני את התוצאה שלהן לו כל העולם היה פועל כמוך". זה קצת פשטני, ובכל זאת זה קונספט מעניין. הרי אנחנו לא נפרק את הצבא כי לו כל העולם היה פועל כך זה היה עולם נהדר לחיות בו. רוב הזמן אנחנו סתם משתתפים קטנים בעולם שמשחק צ'יקן (שתי מכוניות שדוהרות זו לעבר זו במהירות והנהג הראשון שיסטה מהנתיב הוא המפסיד - ה"ציקן").

ובכל זאת, לפעמים יש טעם בשיטה ההיא. לפעמים הפוטנציאל שבאמת כל העולם היה נוהג כמוני הוא זה שמנחה אותי. אני אמנם לא רק דג רקק בעולם של סרדינים, אני דג רקק בעולם של נפילים, אני מודעת לזה, ובכל זאת, קיימים מקרים מוזרים וקיצוניים שבהם אנשים נוספים בוחרים לפעול כמוני: ממחזרים כמוני, עוצרים במעברי חציה כמוני… הדרך הנכונה לפעול לפעמים באמת טמונה במאסות, אולי החכמה האמיתית היא לדעת לזהות כשאנחנו לא לבד, ולמצוא את האנשים שיעזרו לנו.

כשיורדים על הקואליציה נגד פירוק מנהל מקרקעי ישראל משום שהשמאל חבר לימין שפועל ממניעים גזעניים, זה גורם לאנשים להשאר בבית. אם אנחנו לא יכולים להסכים גם על הדברים שאנחנו באמת מסכימים עליהם אז אנחנו באמת אסופת אינדיבידואלים שיכולה פחות או יותר לשים פתקים בקלפי בצורה רנדומית ולקוות לטוב. מילא שאנחנו מתקשים לזהות כשאנחנו לא לבד, אבל זה שכשאנחנו רואים שאנחנו לא לבד אלה שעומדים לצידנו לא מריחים לנו טוב, זה פשוט בלתי נסלח כבר. הנציגים שלנו בכנסת אחראים לייצג את האינטרסים שלנו ולשחק את המשחק הכי מלוכלך שצריך לשחק כדי לנצח - אפילו לחבור ל"אויב" לפעמים. איך אפשר להתרגז עליהם כשהם עושים את תפקידם ומנסים להשיג רוב?

לפני מספר ימים שרונג נזפה בי שהחלפתי את תמונת הפרופיל שלי בלוגו טביעת אצבע - סמל המאבק במאגר הביומטרי, ותייגתי אותה ועוד מספר חברים כדי שיופיע בניוז פיד של כולם. זה נראה לה פשוט מגוחך וילדותי היא גם כתבה בפוסט שהיא לא רואה איך זה יעזור למישהו באיראן אם היא תעשה ריטוויט להכוונות כיצד לצאת מאיזו כיכר מכותרת. אני לא מסכימה איתה בשום אופן. אין לי דרך טובה יותר להסביר את עקרון המאסות מאשר ריטוויט לכתובות פרוקסי עבור הסטודנטים באיראן (שבה למרות התחזיות עדיין לא שככו המהומות - כל מומחי המזרחנות, המפרץ הפרסי, שיעיות ושעועיות, תאכלו את הלב!). מה שבאמת חשוב בסולידריות הוא שאנשים ימשיכו לצאת מהבית כי הם יבינו שהם לא לבד. כי הריטוויט מראה להם שיש המון מאחוריהם, חשיבות הטוויטר לא היתה רק בדיווחים מאיראן החוצה אלא מאיראן פנימה. כל איראני שנכנס לטוויטר קיבל אומדן לא רע כמה בדיוק הוא לא לבד. זה מאד חשוב למי שמוצא את עצמו נלחם בשלטון שאין לו בעיה לסקול נשים למוות. הביחד הזה הוא שעושה עבורם את ההבדל. הדוגמא הישראלית לביחד כזה היא קמפיין הבלוגים לפני הבחירות לעיריית תל אביב. אבל למרות שאני לא מסכימה עם שרון אני מבינה מאיפה היא מביאה את הגישה הזו - זה היאוש שמאפיין אפילו את מי שדווקא כן יוצא מהבית ופוגש תמיד את אותם אנשים ומכיר את כולם כבר בשם (למרות שהיא צנועה כזו ואף פעם לא תודה בזה).

אנחנו התרגלנו לחיות לבד. זו הבעיה שלנו. ניסיתי לשכנע מישהו לפני חצי שנה לא להשאר אדיש ובשלב מסוים הוא אמר לי: "אני מבין את מה שאת אומרת, אנחנו התרגלנו לעבוד בתוך השיטה, לרמות את השיטה, אבל לא לנסות לשנות את השיטה". אנחנו לא סומכים על החברים שלנו כי אנחנו יודעים שאין להם על מי לסמוך. זה מה שמשאיר אנשים בבית. כל אחד לעצמו.

צריך גם לדעת לפעמים לכעוס, לרתוח ולגעוש על הממשלה, הכנסת, המשטרה, הצבא, הדתיים והחילונים, להבין שאין בדעתנות שום דבר רע. להבין שמותר גם להביע דעה שגויה לפעמים. להבין שמה שעומד בבסיס חופש הביטוי הוא שאנשים יביעו עמדה, כי אם אנשים לא מממשים את הזכות הזו היא מתפוגגת ואנחנו כבר עדים לתהליכים כאלה פה. מי שיוצא מהבית לא מתחרט על זה. מי שיוצא מהבית לא אוכל את עצמו איך ירו בגייז בלב תל אביב והוא אפילו לא הלך למצעד הגאווה כי בישראל אין בעיות כאלה (ולחברים הקרובים שלי שנדמה להם בטח שאני רומזת להם משהו על איזו שיחה שהיתה לנו לפני חודשיים, אתם לא מדמיינים, השורה הזו באמת מיועדת אליכם). מי שלא יוצא מתל אביב לירושלים להפגין שם וחושב שהפגנות מול הסינמטק או בבילעין הן הדרך להשיג משהו, מי שמחרים את בירת מדינת ישראל שלא יופתע למצוא שם עיר מסוכסכת, מתחרדת ובקרוב גם נקייה מערבים. תעבירו את ההפגנות מבילעין לקריית הממשלה, שם אף אחד לא ירה בכם (וממתי מפגינים נגד הצבא? הצבא קובע מדיניות?). מי שיוצא מהבית פוגש אנשים כמוהו. מגלה שאפשר לפתור דברים בדיבור, בשיחה, שאפשר לשכנע, שיכול להיות יותר טוב.

אני יוצאת מהבית ומחכה שעוד אנשים יבואו כדי להתריס: מה תעשו, תירו בכולנו?

אני ממליצה בחום לקרוא את הדיון פה ופה לגבי מהי באמת דמוקרטיה ואופני המימוש של דמוקרטיה לגבי זכויות מיעוט ורוב.

תגיות: בילעין, דעה, הומולסבים, הפגנות, חופש הביטוי, ירושלים, כנסת, ניו אייג'

כתובת טרקבק | RSS תגובות