דצמ' 16 2009
האוצר תחילה
אדוני שר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, אם מדינת ישראל יכולה לטעמך להפריט סמכויות כמו הפעלת אלימות, מדוע לא תפריט מדינת ישראל גם את הסמכות לניהול הכספים שלה, זאת בדומה כמובן להפקדת האזרחים את האחריות על הכספים שלהם בידי רואי חשבון, יועצי השקעות וכו'? מדוע לא תפריט מדינת ישראל גם את משרד האוצר?
הקרדיט לרעיון שייך למשה בארי, תל אביב, שהגיב לטור הביקורת של תמר גוז'נסקי שהגיבה על התנהלות שטייניץ שהגיב על החלטת בג"ץ בתגובה להפרטת בית הכלא (ואם לאחד מהם יש איידס אנחנו אבודים):
להפריט את משרד האוצר, נקבל ניהול מעולה במחיר טוב יותר.
אני סמוך ובטח שמורגן סטנלי יעשו עבודה הרבה יותר טובה, ובמחיר הרבה יותר זול.
במקום להחזיק שר אוצר סגן שר אוצר שר אוצר על, ועל השר גם אחד בלי תיק והשני רק עם תקציב, פשוט נפריט את משרד האוצר, ונשלח את כל הזוהמה הזו לעזאזל.
(תגובה 53 פה)
אכן, רעיון נאה, משה בארי, התמוגגתי לקרוא. באמת אולי כדאי יום אחד להציץ באחד המשרדים הגדולים ביותר במשק ולראות את האחריות העצומה המוטלת על המשרד הזה על כל אגפיו ורשויותיו: החשב הכללי, אגף תקציבים, אגף שוק ההון, אגף שכר והסכמי עבודה, מנהל הכנסות המדינה, רשות המיסים, רשות החברות וכו'. כמה פקידים דרושים כדי להניע את המערכת הענקית הזו? כמה משלמים להם? האם הם יעילים? האם הם הקרם דה לה קרם של הידע בכלכלה ומדע המדינה שיש למדינת ישראל להציע או שבכל קרן הון סיכון, משרד רואי חשבון ובית השקעות מצויים עובדים מצויינים מהם?
אדוני שר האוצר, רוצה להפריט את המדינה? אחריך!
רונה שטיינברג, מנהלת את מדד הצלחות המעופפות מאז שנת 2001. כבר לא בת 28, בת לאם ואב, אחות לאחות. גרה בתל אביב, עוסקת בתכנה, וחובבת משחקי מחשב שיפה השתיקה להם מגיל 12 ומעלה. מומחית מטעם עצמה לענייני שקשוקה בטעם מנגו, כותבת על מקלדת.
להרשמה לפיד rss
גם לך יש זכות להפעיל אלימות, אם מישהו מאיים על החיים שלך.
גם לך יש זכות להפעיל אלימות, אם את מועסקת בחברת אבטחה פרטית.
בתי כלא פרטיים לא יהיו אלה שקובעים מי כלוא ומי לא.
בתי כלא פרטיים נהוגים במדינות רבות בעולם, כולל כאלה שהם הרבה יותר דמוקרטיות מאיתנו.
הביקורת של שטייניץ אגב לא הייתה על כך שבג"ץ ביטל את הפרטת בתי הכלא.
שטייניץ במהותו הוא איש שמאל, שרק ההתנגדות שלו לשמאל המדיני היא שהעבירה אותו לליכוד. לדעתי, שטייניץ דווקא מרוצה מביטול הפרטת בתי הכלא.
הביקורת שלו היא על כך שהוא עכשיו נתקע עם חובות ללב לבייב.
השאלה היא האם אנחנו צריכים הפרטה, או דה-הלאמה?
הפרטה ביסודה היא דבר רע. מדינת ישראל ממשיכה להיות כוחנית ודורסנית, ועל הדרך יש בעל הון שקוצר קופה מהתהליך.
מה שאנחנו צריכים זה דה-הלאמה, ופתיחת שווקים רבים לתחרות.
בהחלט הייתי מבטל סמכויות רבות שיושבות במשרד האוצר!
כמו הסמכות להדפיס אגרות חוב ממשלתיות.
מדינת ישראל מדי שנה משלמת 35 מיליארד שקל - רק בריבית על החובות שלה.
35 מיליארד שקל, הם קצת פחות מתקציב הבטחון.
35 מיליארד שקל, הם יותר מפי 3 מתקציב המשרד לבטחון פנים.
35 מיליארד שקל הם 95 מיליון שקל ביום. 4 מיליון שקל בשעה. רק בריבית על החובות שלנו - חובות שמשרד האוצר יצר.
משרד האוצר הוא גוף מפחיד עם כוחות עצומים, שנוטלים כל שמץ של חופש מאיתנו.
קשה שלא להזכר כיצד בהינף יד החשב הכללי דאז חתם על צ'ק של חצי מיליארד שקל לאחים עופר.
לא הייתי מפריט את הסמכות הזו - הייתי מבטל אותה לחלוטין.
לגבי להעביר את השליטה במשרד האוצר לידי JP מורגן או סיטיגרופ -
זה כבר מזמן כך.
דניאל, לצערי חצית את הקווים לאזור הפנטזיה…
השקלים שיש לך ביד לא שווים כלום, חתיכות נייר צבעוניות. יש להם ערך אך ורק בכלכלה שנקראת "מדינת ישראל", ואם לא תהיה מדינה תוכל לנגב איתם הפרשות גופניות.
אג"ח ממשלתי הוא מכשיר של המדינה לניהול כמות הכסף במשק. רוצים להפחית את מספר השקלים בידי הציבור - מנפיקים יותר אג"ח, רוצים להגדיל - מנפיקים פחות אג"ח. זה תהליך מחזורי ולא אקט חד-פעמי; לריבית אין שום משמעות במאקרו כי היא חלק מקביעת ערך השקל.
הבעיה האמיתית שאתה מתכוון אליה היא הגירעון התקציבי - ולא האג"ח. להזכירך הממשלה (ולא משרד האוצר) קובעת את "יעד הגירעון" בתקציב המדינה, וזהו החוב הלאומי האמיתי שאותו נוריש לבנינו בגלל הניהול הכושל של ממשלות ישראל.
יאיר,
לגבי השקל, אתה אכן צודק.
היסטורית, כסף הוא כל דבר שאנחנו מוכנים להשתמש בו כאמצעי ביניים בעסקת חליפין.
כל דבר החל ממלח, נוצות, או עלי תה, יכל לשמש ככסף.
עם גדילת הכלכלה, וההתרחבות הכלכלית למקומות נוספים בעולם, מתכות הזהב והכסף התגלו כ"כסף" המועדף ביותר.
עד לפני כמה עשרות שנים, אסימונים ושטרות היו בסה"כ התחייבות לכסף אמיתי.
כשהאמריקאים הדפיסו שטר של 20 דולר, השטר הזה היה הבטחה מצד המדינה שתמיד אפשר לפדות אותו במשקל קבוע של זהב.
המדינה הייתה מוגבלת בהדפסת הכסף שלה - שכן לא יכלה לתת התחיייבות מעבר לכמות הזהב שבאמת יש לה.
גם מטבעות קטנים יותר, tokens אם נרצה לקרוא להם, שיוצרו ממטבעות זולים כדי לייצג סכומים קטנים של כסף - היו הבטחה לזהב. קח 100 אגורות, ותוכל לקבל תמורתם משקל כזה וכזה של זהב.
היום, שטרות הן אכן לא יותר מאשר חתיכות נייר צבעוניות. זה דבר שנכפה עלינו על ידי המדינה.
במקום שנוכל להחליף את העבודה שלנו או את הסחורה שאנחנו מייצרים במשהו שהוא אכן בעל ערך,
נכפה עלינו, על פי חוק, להשתמש בדפי נייר צבעונים שמדינת ישראל יכולה להדפיס כמה שהיא רוצה.
אם אתה תמכור בשוק עגבניות תמורת מטבעות זהב, ולא תמורת דפי נייר צבעוניים - עברת על חוקי מדינת ישראל.
אני מניח שאני לא צריך להזכיר לך מה אתה יכול לעשות עם לירה ארץ ישראלית, שהודפסה מסיבית על ידי מדינת ישראל עד שהוחלפה בשקל הישראלי, שגם הוא - הודפס מסיבית, והוחלף לבסוף בשקל החדש.
אני זוכר ימים שנסיעה באוטובוס הייתה פחות מ2 שקל. היום המחיר הוא על סף ה6 שקל.
אני זוכר ימים שיכולתי לאכול במסעדת פועלים ב20 שקל ולצאת עם ארוחה מלאה ומשביעה. היום המחיר עומד על 40.
אני זוכר ימים שלמי שהיה מיליון שקל היינו קוראים מליונר. היום כל דירת 2 חדרים בתל אביב שווה יותר מזה.
על ידי הדפסת כסף, מדינת ישראל לאט לאט גוזלת מאיתנו את העושר שלנו.
אין לנו איך לברוח מזה, כי השכר שלנו על פי חוק הוא שקלי. החסכונות שלנו בבנק הם שקליים.
"רווחים" שכביכול יש לנו על השקעה בדברים חסינים אינפלציה (כשלמעשה רק שמרנו על העושר שלנו מפני האינפלציה) - חוטפים מיסוי של מדינת ישראל.
מדינת ישראל לא רוצה להפחית את מספר השקלים בידי הציבור. והיא בטח שבטח לא רוצה לעשות זאת על ידי הנפקת אג"ח.
מנתוני בנק ישראל, במשך השנה וקצת האחרונות, כמות הכסף שבידי הציבור במזומן ובחשבונות העובר ושב גדלה ביותר מ60%.
זה כוח מפחיד ומסוכן, והוא מאפשר גזילת עושר סמויה אך כוחנית מידי העם, והעברתו לידי המדינה ובעלי ההון שמקורבים לפוליטיקאים.
כסף בצורת נייר לא גוזל ממך את העושר שלך, פשוט משום שמעולם לא היה לך עושר.
עושר הוא פנטזיה, גליץ' במטריקס, אשליה וירטואלית. יש לו משמעות רק בתוך המערכת הכלכלית הנוכחית, וכל שינוי קטן בכללי המשחק משנה מהותית את העושר שלך. אג"ח הוא סתם עוד משתנה במשחק הכלכלי, שמנוהל על ידי הממשלות בכל העולם.
זהב נתפס היום כמשהו בעל-ערך, זה יכול להשתנות בכל רגע ומחר פתאום הנפט יותר משמעותי ממנו. הכוח של הזהב כמטבע קיים רק כאשר גוף מספיק חזק (למשל ארה"ב בעבר, ולאחרונה מלזיה) מוכן לסחור בו במחיר קבוע. גם עושר בצורת זהב הוא פנטזיה, ואין לך ערבות שמחר תוכל להחליף את הזהב שלך בדלק סילוני לפי השער של היום - מה שפותח פתח להמוני ספקולנטים שמרוויחים משינויי המחירים.
אז תאמר את האמת - אתה לא מתנגד לכסף אלא למיסים. לא בא לך שפקידים בירושלים (או בוושינגטון) יזכו לאכול פירות שאתה גידלת בלי לתת לך תמורה. לא מתאים לך שמחליטים להשקיע משאבים אדירים במלחמות או בשיפוץ לשכות, בלי לשאול אותך, וכל זאת בצורה אוטומטית מתוך חשבון-הבנק שלך, ולפעמים בלי לשנות את המספר הוירטואלי שנקרא "יתרה".
העושר האמיתי הוא כוח, ותרשה לי לצטט מישהו שהסביר את זה יותר טוב ממני:
The palace of power is a labyrinth of interconnecting rooms… It’s windowless, and there is no visible door. Your first task is to find out how to get in. When you’ve solved that riddle, when you come as a supplicant into the first anteroom of power, you will find in it a man with the head of a jackal, who will try to chase you out again. If you stay, he will try to gobble you up. If you can trick your way past him, you will enter a second room guarded this time by a man with the head of a rabid dog, and in the room after that you’ll face a man with the head of a hungry bear, and so on. In the last room but one there’s a man with the head of a fox. This man will not try to keep you away from the last room, in which the man of true power sits. Rather, he will try to convince you that you are already in that room, and that he himself is that man.
If you succeed in seeing through the fox-man’s tricks, and if you get past him, you will find yourself in the room of power.
The room of power is unimpressive and in it the man of power faces you across an empty desk. He looks small, insignificant, fearful; for now that you have penetrated his defences he must give you your heart’ s desire. That’s the rule. But on the way out the fox-man, the bear-man, the dog-man and the jackal-man are no longer there. Instead, the rooms are full of half-human flying monsters, winged men with the heads of birds, eagle-men, and vulture-men, man-gannets and hawk-men. They swoop down and rip at your treasure. Each of them claws back a little piece of it. How much of it will you manage to bring out of the house of power? You beat at them, you shield the treasure with your body. They rake at your back with gleaming blue-white claws. And when you’ve made it and are outside again, squinting painfully in the bright light and clutching your poor, torn remnant, you must persuade the skeptical crowd – the envious, impotent crowd! – that you have returned with everything you wanted. If you don’t, you’ll be marked as a failure forever.
Such is the nature of power and these are the questions it asks. The man who chooses to enter its halls does well to escape with his life.
The answer to the question of power, by the way, is this: Do not enter that labyrinth as a supplicant. Give the first guardian the meat he craves, for he is always hungry, and cut off his head while he eats. Pof! Then offer the severed head to the guardian in the next room, and when he begins to devour it, behead him too. Baf! Et ainsi de suite. When the man of power agrees to grant your demands, however, you must not cut off his head. Be sure you don't! The decapitation of rulers is an extreme measure, hardly ever required, never recommended. It sets a bad precedent. Make sure, instead, that you ask not only for what you want but for a sack of meat as well. With the fresh meat supply you will lure the bird-men to their doom. Off with their heads! Snick-snack! Chop-chop, until you're free. Freedom is not a tea party. Freedom is a war.
(סלמאן רושדי, מתוך הספר היפהפה Shalimar The Clown)
יאיר,
יש בדבריך כמה אמיתות, והרבה טעויות.
עושר הוא דבר אמיתי לחלוטין. הוא יכול לבוא לידי ביטוי ברכוש, קניין, או כוח.
יש שעבורם "עושר" הוא להיות בעלים של חברת הייטק.
יש שעבורם "עושר" הוא להיות מסוגל לאכול ארוחת צהריים בביסטרו
יש שעבורם "עושר" הוא רכב חדש.
עושר הוא דבר אמיתי לחלוטין. עבורם אברהם אבינו, זה היה יכול להיות צאן, בקר, חמרים, אתנות וגמלים, כסף וזהב, או קרקע, בצורת מערת המכפלה.
עבורך, זה יכול להיות אייפון, לפטופ, טלוויזיה, וחופשת סקי פעם בשנה באירופה.
אתה צודק לחלוטין בכך שאין דרך שבה נוכל לשמור על העושר שלנו לאורך זמן.
בקר יכול למות. חמורים יכולים להפוך להיות לא רלוונטיים בעידן כלי הרכב. אייפון יתקלקל, ואלכימאים יגלו איך להפוך עופרת לזהב.
ובכל זאת - ההחלטה איך אתה *מנסה* לשמור על העושר שלך, צריכה להיות שלך.
מנהג ידוע והגיוני הוא להשתמש באמצעי החליפין המשותף כדי לשמור על עושר.
זאת טעות בעידן שבו יש השקעות נושאות ריבית, אך יש כאלה שבכל זאת מעדיפים לשמור את העושר שלהם בצורה הזו.
ברגע נתון, כמות הכסף שיש לי בבנק מקנה לי עושר. מאחר והכסף הינו אמצעי חליפין רצוי ומוסכם - הכסף הזה יכול להקנות לי הרבה מאוד דברים. אני גם חייב כסף, על פי חוק, שכן אסור לי לבצע עסקאות במדינת ישראל שאין שקליות. מיסים אני חייב לשלם בשקלים, ואם אי פעם יתבעו אותי בבית משפט, אהיה חייב לשלם בשקלים
כשמדינה מדפיסה כסף, היא גוזלת ממני את העושר הזה.
לגבי הזהב - אתה חד משמעית טועה.
כאן אני אתן לאחרים לדבר בשמי:
http://mises.org/story/1175
עד כמה שהיינו רוצים לחשוב על ממשלות בתור "שולטות" בכלכלה או "מניעות את הכלכלה", הן בסה"כ עוד שחקן בכלכלה. שחקן רציני וחשוב, שיש לו כוח שאין לשחקנים אחרים(היכולת להפעיל אלימות על ידי צבא ומשטרה).
לגבי ההתנגדות שלי למסים - היא ברורה וידועה. אבל אם נניח שהמיסים הן רוע הכרחי, הרי שיש דרכים רבות שבהן ממשלה יכולה לממן את עצמה.
יש מיסים מוסריים יותר, ויש מיסים מוסריים פחות.
מס שפוסח על העשירים, ובעיקר נכפה על עניים, מצטייר כמס לא מוסרי.
מס שמכתיב את אורח החיים שלנו (נניח מס של 200% על חומרי סיכה וקונדומים) גם נתפס כמס לא מוסרי.
מס על מים יכול להתפס כמוסרי במצב אמיתי של בצורת, אבל יכול להתפס כמאוד לא מוסרי - כי מים הוא מוצר בסיסי והכרחי לחיים.
מכולם, המס הכי פחות מוסרי, הוא מס האינפלציה.
זה מס שהפוליטיקאים לא נותנים עליו דין וחשבון.
זה מס שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעלימה מאיתנו בשקרים ובדיות.
זה מס שלא מופיע לנו בתלוש המשכורת, או בסעיף בסוף הקבלה מהסופר.
זה מס שרוב האזרחים לא מודעים אליו - הרבה בזכות מערכת החינוך הממלכתית שמסרבת ללמד אותם שיעורים בסיסיים בכלכלה.
הכי חמור במס האינפלציה, הוא שהוא מס רגרסיבי, שפוסח לחלוטין על עשירים (שעושרם תלוי בהרבה פחות בחסכונות שקליים), ופוגע בצורה אנושה במעמד הביניים ובעניים.
מס האינפלציה גם מיטיב תמיד עם אלה שמקבלים את הכסף החדש קודם. כשהממשלה משלמת לסמי עופר או לב לבייב בכסף שהודפס, השוק טרם עדכן את המחירים כדי להבין שיש הרבה יותר כסף שמתחרה כרגע על אותם מוצרים. רק כשהכסף הזה מחלחל למטה, לחצי היצע וביקוש גורמים לעליית מחירים.
הנהנים הראשונים של הכסף לעומת זאת, חסינים לחלוטין ממס האינפלציה, ואף מרוויחים ממנו.