מיכל היקרה,

היום פתאום מצאתי באוטו את הדיסק של הפרודיג'י אחרי כמעט עשר שנים. ניסיתי לחשוב אם משהו שלי נשאר אצלך. אני חושבת שאולי "דייר סטרייטס". הקשבתי ל"פייר סטארטר" ונזכרתי בך רוקדת (אם אפשר לקרוא לזה ריקוד) את עוויתות האמוק שלנו. בזה הסדר קפץ לי לראש הפלייליסט הבא: "סוולואוו" במועדון, "טייק און מי" תוך כדי ריצוד נרות החנוכיה שהכנת מבקבוקי האינסולין שלך, "דו הסט" בפול ווליום באוטו חודשיים לפני שנהרגת, ומשום מה גם הקומזיץ ליד הבית שלי: "מיי שרונה" כמה שנים טובות קודם לכן כשהיינו עוד בחטיבה. ת'כלס, מיכל, זבל של פלייליסט. כנראה שככה זה כשהסאונד טראק של החיים שלך נקטע בתחילת שנות האלפיים.

לפעמים אני תוהה אם היית אוהבת את השיר הזה, או ההוא, אבל בלית ברירה מאזינה כבר עשר שנים לגרבאג' למרות שכשעדיין היית בחיים לא סבלתי אותם. אחר כך החלטתי לתת להם צ'אנס. בגללך. אמנם התרגלתי, אבל בשנתיים האחרונות הם יוצאים לי מכל החורים.

ובכל זאת, את יודעת שלא הייתי מעזה לכתוב לך מכתב ככה באמצע החיים, אפילו שיש לי מצברוח משתפך כזה. זה אף פעם לא היה אופי היחסים בינינו… איתך הייתי מפלחת שוקו מהסופר, מבריזה מבית ספר, מעשנת, משתכרת, רוקדת, שרה, מנגנת ותופסת חרקים מעופפים (כי בברזיל שלך הם יותר גדולים, כן, גם הירכיים!).

בלעדייך אני כבר לא כזו. אין לי עם מי להיות כזו. יבשושה. החבר'ה אומרים שהתברגנתי (למרות שכדי להשתמש במילה הזו חייבים להיות בורגנים, כן?). עדיין מחכה כמו אינפנטילית שתשפכי לי קורנפלקס על הראש כדי להזכיר לי מי היינו. מי אני. אני מבטיחה לא לכעוס.

אז בקיצור, כי בטח סבלנותך פוקעת, אני כן כותבת את השורות האלה כדי לספר לך סיפור שבטח יקרע אותך מצחוק (אותי הוא הרג - מילולית!). בשבוע שעבר פגשתי חברה טובה של ל'. אמרתי לה: לפני עשר שנים לל' הייתה חברה מאד טובה שקראו לה רונה…", היא קטעה אותי: "שמעתי על זה, היא נהרגה בתאונת דרכים…".

תגיות: מיכל, תאונה

כתובת טרקבק | RSS תגובות