יולי 27 2010
פוסט פמיניסטי
לפני שבוע שאל אותי ת' אם שמעתי שביקשו מנשים להתלבש בצניעות להפגנות בשייח' ג'ראח (ושלח לינק) ואני הגבתי בבוז מוחלט ולא ממש מצאתי לנכון להגיב. כנראה שיש לו אף לטרנדים, לת' הזה, כי הנה שבוע מאוחר יותר הבלוגוספירה כולה עוסקת רק בזה, או לכל הפחות כולם מחמיאים לדובי (ת'כלס, מגיע לו) שלא לדבר על הוויכוחים האינסופיים שמילאו לי את הטוויטר.
למרות שבהתחלה חשבתי שהתעלמות היא הדרך הטובה ביותר להתייחס לעניין הזה, אחרי שהסתכלתי על הטיפול בנושא הזה נתקפתי הרגשה שלא באמת הכל נאמר (ואני הרי קטנונית שכזו, אז הנה פוסט ארוך).
ראשית, כדי לענות על הדילמה, רק אומר שאם ערבים באמת לא מגיעים להפגנה שנועדה לטפל במצוקה שלהם בגלל שיש שם (חו"ח) נשים בלבוש חושפני (מכנסיים קצרים וגופיות ספגטי), אז או שהמצוקה שלהם קטנה ממה שחשבנו ואז אנחנו יכולים להשאר בבית, או שהם לא צריכים אותנו (השמאל היהודי) כדי לנצח במאבק (לאור ההצלחות הרבות שלהם לאורך השנים לבד). כך או אחרת, אנחנו יכולים בשקט להדיר רגלינו משם. עד כאן ציניות, ועכשיו ברצינות: למה הדבר דומה? נדמיין מקרה היפוטתי של הפגנת המונים של למעלה ממאה ארגונים שונים למען זכויות אדם, ונניח שקיימים אנשים שמחליטים לא לצעוד שם כי כל מיני אנרכיסטים נגד הגדר יהיו שם, והומואים, וכל מיני כאלה חבר'ה -ערבים שבוכים בנכבה גם, היה עולה בדעת מישהו מהמארגנים להגיד לאנרכיסטים אל תבואו עם שלטים כי יש אנשים שנשארים בבית בגללכם, או להגיד לערבים אל תבואו עם דגלי אש"ף? בוודאי שלא! זו המהות של הפגנת "מצעד זכויות אדם". מי שמאמין בליבלריות חייב לממש אותה בשייח' ג'ראח.
ועכשיו, אחרי שסיכמנו את נושא התנגשות הערכים הליברליים, נעבור לפמיניזם: מדוע הדרישה לצניעות הגיעה דווקא מנשים, מדוע היא כל כך מקובלת? האם נשים בכלל יכולות לשמש כעלה תאנה לדיכוי נשים? האם הטענה "המבקשות הן נשים" - היא טענה רלוונטית?
פמיניזם ומערכות יחסים
היה לי פעם ידיד שניסה להסביר לי את מניעי הפוסט-פמיניזם: "מה את רוצה מאיתנו (הגברים)? השיטה הפמיניסטית פשוט לא עובדת בשביל נשים. נשים דווקא כן רוצות שיתחילו איתן במקום העבודה. נמאס להן להיות רווקות. הן לא רוצות להיות לבד. הן דווקא כן רוצות ילדים…" נו, מה אני יכולה להגיד על הדאגה הכנה של גברים למין הנשי ובדידותו. האלטרואיזם של המין הגברי כל כך הורג אותי לפעמים שבא לי למשוך להם בלחיים ולעשות להם קוצ'י קוצ'י קו…!
טוב, נו… אולי בכ"ז יש לי מה לענות על האמירה הזו: נשים רווקות גורר גברים רווקים. כן! כן! ממש כך! צ'ו צ'ו צ'ו… אז במקום שגברים יחדשו את התרגילים שלהם ויסתגלו לעולם שבו נשים יודעות שהן לא צריכות להכנס למיטה של אף אחד כדי להתקדם, הם מקדמים פוסט פמיניזם מתוך דאגה כנה לנשים המסכנות שבסך הכל רצו משפחה וילדים ובמקום נהיו רווקות-זקנות-ובלות-השם-ישמור-לא-עלינו, טפו.
הבעיה מתחילה כשנשים קונות את הקשקושים האלה ואז מפיצות אותם, דוגמא קלאסית היא הטענה שנשים הן רעות בכלל, ורעות אחת לשניה בפרט. ראשית, כמעט לכל אישה שאמרה לי את זה אי פעם, הצלחתי להראות מייד שרוב החברות שלה הן נשים ושהיא סומכת עליהן מהגן בערך. שנית, גם אם נניח לרגע שנשים באמת מתייחסות רע יותר אחת לשניה ביחס למקובל אצל גברים (ואני מטילה ספק גדול מאד בטענה הזו - שהופנתה במשך שנים כלפי כל אוכלוסיה מדוכאת אי פעם על מנת להנציח מצבים של הפרד ומשול - וגם לא ברור לי בכלל איך מודדים כזה דבר) זה בוודאי סימפטום של אותה תופעה שגורמת גם לכך שנשים רבות עדיין בוחרות להסתכל על גבר בעיני עגל כאילו הוא הגבר היחיד בעולם למרות שהוא שמן ומקריח ועדיין יחליף אותן במודל צעיר ויפה יותר (שגם מעריך את עצמו מעט, בדיוק כמותן) בשניה שיתחשק לו, כי לפחות הן לא יהיו לבד. אולי זה האלמנט הבסיסי ביותר של דיכוי, חיפוש אחרי אדון.
אבל הבעיה לא נגמרת בדימוי העצמי, מתברר שהכלים לשחרור האישה אינם אפקטיביים מספיק: האם הגלולה למניעת הריון משחררת את האישה? האם פוסטינור משחררת את האישה (וראו גם)? אני ארחיק לכת עוד יותר: האם הפלות בחברה המודרנית נעשות רק מבחירה? אלא אולי גם מבושה? האם הפלות לא משמשות את החברה כדי לשמור את ההריונות מחוץ לנישואים מחוץ לחברה והרחק מהעין? האם לא מדובר בשריד של אאגוניקה לטיפול בנשים "מופקרות" (לפעמים נראה לי שאתגר מעניין הרבה יותר לחברה המודרנית היה דווקא אם נשים היו מחליטות להשריץ כמו משוגעות מחוץ לנישואים וללא בן זוג. איך היו נראות הקצבאות? איך היו מטפלים מקומות עבודה ב"הריונית סדרתית" שכזו?)?
אז איך כל האבסורד הזה מתרחש בעצם?
אני חושבת שאת התשובה צריך לחפש בתופעות חברתיות מוזרות כמו נשים שמתמוטטות (למרבה הפלא) בנסיון לשלב בין לימודים, קריירה, גידול ילדים וזוגיות, לשם "ההגשמה העצמית" שלהן (הרי ידועה היא שהגשמה עצמית דורשת 25 שעות ביממה). מהצד זה נראה כמו נסיון אחוז אמוק של אישה להתאים את עצמה למודל החדש של שנות אלפיים שמסוגלת לעשות הכל-הכל לבד-לבד, גם אם יש לה בן זוג. כן, עצמאות זה דבר מתיש, תשאלו כל גבר. בנוסף, הסופרוומן שלנו מאופרת טיפ טיפ ומעודכנת בדיאטה האחרונה (כדי להעצים את נשיותה - כמובן, לא בגלל שכדי להצליח בעבודה ושכדי שהזוגה לא יקום וילך היא צריכה להראות טוב, מה פתאום?) מה הקשר בין זה לבין פמיניזם? - אף אחד לא יודע. אבל מכיוון שכך נתפס הפמיניזם, מה הפלא שנשים נרתעות ממנו? גם אני לא יודעת במה הייתי בוחרת: להיות סופרוומן או לשבת בבית.
אז מאיפה הסטנדרטים האלה מגיעים? מי קובע אותם? יש וועדה? הדיונים שלה שקופים לציבור? התשובה היא כנראה שמי שקבעו את הקריטריון לאישה החדשה הן פמיניסטיות פטרנליסטיות (סטייל שלי יחימוביץ', למי שרוצה דוגמא) שיודעות יותר טוב מכולם איך אישה צריכה להיות ולהתנהג. לעולם לא יהיה ברור לי למה אם את עוזרת בית חסרת השכלה מהפריפריה, הרצונות והצרכים שלך לא מתאימים לתנועה הפמיניסטית, ואפילו אם זה נכון, מדוע התנועה לא טורחת להתאים את עצמה לרוב האוכלוסיה. אחרי הכל, אם גבר לא מרגיש צורך להוכיח את עצמו כל הזמן, אם גבר יכול להזניח תחומים מסויימים בחיים שלו בשביל להתמקד בתחומים אחרים, מה לכל הרוחות גרם לתנועה הפמיניסטית לאמץ קריטריונים נוקשים כאלה כלפי נשים?
הקמפיין שפמיניסטיות הן נשים ממורמרות, מסכנות, שאף אחד לא רוצה, לסביות, שונאות מין, מכוערות, לא היה יכול להיות כל כך אפקטיבי אלמלא החיים הפמיניסטיים היו כל כך לא אטרקטיביים1. ובכל זאת, למרות כשלונות רבים מאד של התנועה הפמיניסטית, כשבוחנים את זה - כשבאמת-באמת בוחנים את זה - כל מה שיש לפוסט פמיניסטים להציע הוא שבחור ישלם עליך במסעדה בזמן שהוא ממילא מרוויח בערך עשר ארוחות יותר ממך (אולי צריך להכניס את זה בתור סעיף חיזור בתלוש המשכורת). לעומת זאת, המהפכה הפמיניסטית לא דורשת מאישה שום דבר חוץ מ… (תחזיקו חזק!), לעשות מה בראש שלה. הו! לא!
כלומר הבעיה של הפמיניזם היא בעיה של שיווק, שבהעדר חזון ברור מהו פמיניזם מאד קשה להפיץ אותו. קשה מאד, למשל, להסביר לנשים (כפי שדובי ניסה) שהן לא צריכות לוותר על הזכות ללבוש גופיית ספגטי להפגנה, כי לא מדובר במסעדה עם קוד לבוש, אלא בדיכוי נטו.
אז איך מלמדים נשים לעשות מה שבא להן ולהפסיק להתנהג כמו שניות לגברים? ולמה אני בכל זאת אופטימית שפמיניזם לא יפסיד לפוסט שלו?
אבולוציה של רעיונות
זאת שאלה מעניינת כי יש איזשהי קורלציה בין נשים פוסט פמיניסטיות/שוביניסטיות (ובהן אני מונה גם את אלה שלא מודעות לכך, כי הן בטוחות שהעובדה שהן עובדות פוטרת אותן מדיון בינן לבין עצמם לגבי החופש שלהן) להשרצת יתר של ילדים, שיהוו דור חדש לתפיסת העולם הזו, וחוזר חלילה. כן, יש פה שיקול אבולוציוני (והוא נכון, אגב, לכל הערכים המערביים מול ערכים של חברות שמרניות), בהחלט. ובכל זאת, אני חושבת שלמרות השם הרע שיצא לפמיניסטיות, אחת לכמה זמן מישהי תתפנה מעיסוקיה ותסתכל איך החברה הפמיניסטית שלה צומחת פרא ועושה מה שהיא באמת רוצה. זה לדעתי יספיק. ואם נחזור לשאלה המקורית, לא צריך ללמד נשים להיות פמיניסטיות, צריך לסדר להן זכות הצבעה, להעלות אותן על אופניים, השאר כבר ככל הנראה יקרה לבד.
אה כן, שלוש וחצי צלחות (תודו שהתגעגעתם!)
- אני מקרה מיוחד, אני רק חושבת מה צופנים לי חיי משפחה ונתקפת כאב ראש, רוב הנשים נמלאות טרור דווקא מפני הקריירה - כל אחת והאינסטינקטים שלה - אז מה שדוחף אותי לזרועות התנועה הפמינסטית, ככל הנראה מרחיק את היתר [↩]
רונה שטיינברג, מנהלת את מדד הצלחות המעופפות מאז שנת 2001. כבר לא בת 28, בת לאם ואב, אחות לאחות. גרה בתל אביב, עוסקת בתכנה, וחובבת משחקי מחשב שיפה השתיקה להם מגיל 12 ומעלה. מומחית מטעם עצמה לענייני שקשוקה בטעם מנגו, כותבת על מקלדת.
להרשמה לפיד rss
הרבה נקודות מעניינות העלית, כהרגלך. רק רציתי לציין שלא הכל נובע רק ממאבקי מגדר. למשל אנשים מטופחים לרוב מצליחים יותר בסביבה עסקית. יתכן שנשים מודעות לכך יותר מגרים. יתכן גם שנשים נאלצות להעזר בכל יתרון כדי להצליח ולא יכולות להרשות לעצמן לוותר על שום יתרון.
בכל מקרה, אני סבור שמי שלארוצה להגיע להפגנה כי משהו לא מוצא חן בעיניו מוזמן לעשות כן. אם מישהו לא יגיע כי יהיו שם נשים חשופות, זכותו. שיקול שלו. אם מישהו אחר לא יגיע כי יהיו שם בערים שוביניסטים, גם זו זכותו.
וול-פוט.
אחת השאלות הלא נוחות שנצטרך להתמודד איתם, זה מה יהיה גורלן של הנשים הפלסטיניות במדינה הפלסטינית שאנחנו כל כך רוצים שתקום.
רונה,
פוסט מעניין וחשוב.
א. ממליץ על קריאת ספר בנושא אנורקסיה (ולא ממש משנה איזה ספר). רוב התאוריות מדברות על פסיכוזה הנובעת בדיוק ממה שאת מתארת (אם כי בוריאציות שונות ומשונות).
ב. אולי חלקינו חושב שהוא הולך להפגין למען זכויות אדם. כנראה שלא זה הסיפור. ההפגנה היא בעד הפלסטינאים, שלרוע המזל והמציאות, כרגע נמצאים על תקן אויב. כשאת מגיעה להפגין איתם הם לא מפרשים זאת כלוחמה אידיאולוגית וזאת משום שהלוחמה שלהם אינה אידיאולוגית, לכן מוזר לבוא אליהם בטענה שכזאת.
בהצלחה.
אפילו את עם נכתיבה החלקה והאישית שלך לא מסוגלת לעשות ממגדר משהו לא משעמם:)
טוב אולי קצת, כי משהו חמוד ממך יוצא החוצה
ואם זה פוסט פמיניזם
אז תתמודדי :)
נ"ב
אם כבר פוסט פמיניזם+בחורה מדליקה
אז קאמיל פאגליה
מת עליה.
http://privat.ub.uib.no/BUBSY/playboy.htm
מסכים עם כל מילה (לפחות עם אלה שהבנתי), אם כי קצת מצטער שנכנסתי ללינק לנשים שצלחו את הפוסט. חשבתי שגם לגברים מגיע.
טעיתי.
פוסט חשוב ומעניין אני תומך ברעיון שאת מעלה, הדרישה הפלסטינאית בלתי מתקבלת על הדעת נקודה.
אבל לפרוטוקול אני עדיין טוען שנשים הן מתקרבנות סידרתיות בצורה בלתי נסבלת.
דניאל,
כמה התנשאות!
1. אתה ואני לא נצטרך להתמודד עם זכויותיהן של נשים במדינה הפלשתינית כי זה יהיה עניינה של המדינה הפלשתינית.
2. בזמן שניסחת את העליונות שלך על הפלשתינאים, פה במדינה ישראל ממש הסחר בנשים המשיך לחגוג, אבל כן, קשה לראות את הגיבנת של עצמנו.
3. סביר להניח שהמדינה שתקום תהיה מדינה חילונית (אלא אם כן קלקלנו את הערבים יותר מדי, ואז הם יצטרכו ללמוד בדרך הקשה את מה שאנחנו כבר יודעים, דת ומדינה זה מעצבן לאללה) כי רוב הערבים תושבי האיזור הם לא בדיוק אורתודוקסים במיוחד. שים לב שלא בדיוק מסתובבות פה נשים מכוסות שחור מכף רגל ועד ראש.
יוסי,
1. אני הולכת להטפל קצת למילים שבחרת: "לוחמה" - לא ממש, הפגנה פה ושם.
2. המאבק הוא אידאולוגי כי הזכויות הבסיסיות הן אידאולוגיה. בדיקטטורות ומונרכיות יכלו ללכת, לפנות, להזיז ולהחריב כפרים שלמים ואף לא חקלאי אחד היה חולם ללכת להפגין כי לא היתה אידאולוגיה. בלי אידאולוגיה לערביי שייח' ג'ראח אין קייס אז כדאי מאד שתהיה להם אחת.
תום,
היה לי ברור לגמרי שאם אני אכתוב שהקישור מיועד לנשים גברים יכנסו אליו מתוך סקרנות.
עידו לם,
חבל, דווקא התחלת טוב.
או שהם לא יבינו איך הצרפתים מרשימים מישהו שכן זה נשמע בלתי מרשים להחריד, אבל בכל מקרה קבלי לך שלוש צלחות על מניפולציה.
[...] עליה שוחחנו – איתמר שאלתיאל ואני – עם הבלוגרית רונה שטיינברג, ברדיו במחשבה שנייה fm [...]
אני דורשת שתיצרי איתי קשר :) רוצה לעניין אותך בכמה דברים.
וחוץ מזה תמשיכי לכתוב עוד ועוד, תהיי בטוחה שאת עושה פלאים למעטים מידי שנחשפים לתכניך.
סליחה בטעות שמתי את הכותרת בבוקס של האתר. הכותרת היתה:
את מדהימה, מבריקה ומרוממת את נפשי.
לגבי השטות בשייח ג'ראח אני מסכים שאם הערבים לא רוצים תמיכה מאנשים אחרים שלא עולים בקנה למה שהחברה המדכאת שלהם המציאה - אז לא צריך.
לגבי פמיניזם ומערכת יחסים - אני חושב שכל אחת צריכה להחליט מה טוב לה. אם פסגת שאיפותיה היא לטפל בילדים ולהכין ארוחות לבעלה, אז שיבושם לה. ואם מישהי אחרת רוצה להתמקד בקריירה שיבושם לה.
הנקודה שלי בשני הדברים האלה הוא לעשות מה שטוב לך ולא פוגע באחר.
לפחות ניפגש בסופ"ש הזה.
רונה,
זה לא מגיע ממקום של התנשאות. זה מגיע ממקום של דאגה כנה ואמיתית לזכויות האדם של הפלסטינים. מדינת ישראל מדכאת אותם. אין ספק. אבל אנחנו משלים את עצמנו אם נראה לנו שהחמאס והפתח לא ידכאו אותם עוד יותר מאיתנו.
אין לי עליונות על הפלסטינים. אין לי עליונות על אף אחד. אבל כשאנחנו חושבים על הפלסטינים, אנחנו נוטים לשכוח שמלבד מדינת ישראל שמאיימת על הזכויות והחירויות שלהם, יש ארגוני טרור איסלאמיים שלא יחשבו פעמיים לפני שהם ימררו גם להם את החיים.
אני לא רואה סיבה להאמין שמדינה פלסטינית בגדה תהיה שונה ממדינת החמאס בעזה.
אם אפילו להפגנה למענם אנחנו לא יכולים להגיע בלי שנשים יוכרחו להתלבש בצורה מדכאת, אפשר רק לחשוב מה יקרה כשאנשי החמאס ישלטו שם.
הרבה יותר הייתי מעדיף פתרון שמעניק אזרחות ישראלית ושוויון זכויות וחירויות ליושבי ישראל הפלסטיניים, מאשר פתרון שמטאטא אותם מתחת לשטיח, וקובע "הם כבר לא הבעיה שלנו, שידכאו את עצמם".